<h1>השלמה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
משקין בית השלחין במועד. כללא דמילתא, כל פסידא מותר, כגון שדה בית השלחין. ואי איכא טרחא יתירא, כגון שצריך לדלות בדולא, אפילו [איכא] פסידא אסור. ושדה בית הבעל, דאיכא הרווחא, אסור להשקות אפילו בלא דולא.
<h2>דף ד:</h2>
גמרא. ומתקנין את המקולקלת. מאי מקולקלת א"ר אבהו שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ו' טפחים. פשיטא חצי טפח על ג' כיון דלא עבר מיא לא כלום הוא, טפחיים על י"ב לא, דקא טרח טרחא יתירא. אלא טפח[י]ם על ז' מהו. [הכא] ה' קא מעמיק והכא ה' קא מעמיק. או דילמא כיון דאיכא טפח [יתירא] איכא טרחא טפי. תיקו. ולחומרא עבדינן.
<h2>דף ו:</h2>
ר' אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקה כל השדה. פירוש בשדה בית הבעל דאיכא הרווחא. אבל מאילן לאילן ליכא טרחא כלל ומותר אע"פ שהוא הרווחא. והראב"ד ז"ל פירש דבשדה בית השלחין מיירי וכגון שאין השדה זרוע. הילכך מאילן לאילן פסידא הוא ומותר. אבל השקאת כל השדה בשביל האילנות הרווחא הוא ואסור. ומפני השדה עצמו (ו)לא התירו להשקותו, שהרי אינו זרוע.
זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד. ואין משקין שדה גריר. וחכמים מתירין בזה ובזה. מפרש בירושלמי [פ"א ה"ג] מהו בזה ובזה, בין שתו קודם המועד בין לא שתו, או בין באילן בין בזרעים. משמע מן הירושלמי דרבנן לא פליגי אשדה גריר, וכן כתב הראב"ד. וכן משמע מדברי הרב אלפסי דמייתי ראיה שהלכה (מדר') [כר'] אליעזר בן יעקב מדרב יהודה דאמר אם היתה שדה מטוננת מותר, ולא מייתי ראיה מדקא פריך תלמודא לרבינא שדה גריר מאי טעמא לא, (אפי' לשווי) [אפלא משוי לה] חרפא. אלמא דברי הכל הוא בשדה גריר.
אמר רבינא ש"מ האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולו של מועד. פירש רבינו שלמה ז"ל ש"מ מדרבנן דשרו שדה גריר, האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא דשדה גריר מאי טעמא שרו רבנן חרפא לשוויי אפלא הכא נמי חרפא לשוויי אפלא. ולפי הירושלמי שכתבתי למעלה אין הפירוש הזה נכון, דהא רבנן לא פליגי בשדה גריר. אלא מסתברא כפירוש הרב אלפסי, דקושיא היא עליה דרבינא, שדה גריר מאי טעמא, ולאו מסקנא דמילתיה הוא. ופירוש תרביצא פירש הראב"ד הוא גן שאחורי [ה]בתים, זורעין שם ירקות לריח ולמראה, ודי לו בהשקאה מועטת כעין רבוץ מפני שצל הכותלים מגין עליו מן הרוח ומן השמש, וכשמשקין אותו יום אחד כל צרכו יספיק לו ג' ימים וד'. והוא כעין שדה מטוננת שהיא מותר[ת]. ואקשינן ליה לרבינא שדה גריר מאי טעמא לא, אפלא לשוויי חרפא וכו'. כלומר כיון דהאי תרביצא במעט מים סגי ליה הוה ליה כשדה גריר דאיכא הרווחא משום דמשוי ליה חרפא. אבל פסידא ליכא. והאי תרביצא נמי הרי יכול לעמוד כל המועד בלא השקאה מפני הלחות שבה. והרוחה הוא ואסור לדברי הכל. ולא פריק, הלכך אסיר.
ת"ר מחריבין חורי נמלים, כיצד מחריבין רשב"ג אומר מביא עפר מחור זה ונותן לחור זה והן חונקין זה את זה. אמר רב יימר בר שלמיה משמיה דאביי והוא דקאי בתרי עברי נהרא, והוא דליכא גשרא, והוא דליכא מצרא. עד כמה, עד פרסה.
<h2>דף ח.</h2>
מתניתין. לא יעורר על מתו ולא יספידנו קודם לרגל ל' יום. פירוש ל' יום אלא יעורר נמי קאי. גמרא. מאי לא יעורר, כד הדר ספדנא במערבא ואמר יבכון עמיה כל מרירי ליבא, כלומר אם מת לו מת לא יעורר אחרים שהם מרי נפש שיספדו ויבכו עמיה. ואיכא דמפרש לא יעורר ברגל, שלא להרבות את ההספד ואת הבכי ברגל. ולא (יספידין) [יספידנו] קודם לרגל ל' יום, פליגי בה רב ושמואל לרב בשכר אסור בחנם מותר, לשמואל בחנם נמי אסור, מפני שאין המת משתכח מן הלב ל' יום וכשיספידנו מחדש עליו צער מיתתו כיום שמת בו, ואם לא היה ההספד היה משתכח ממנו ברגל, שהרי מת קודם הרגל ל' יום, ועכשיו שמספידו אין משתכח ממנו עד ל' יום לאחר ההספד, ולפיכך אסור. ולפום האי טעמא דוקא כשמת לו קודם הרגל ל' יום הוא שאסור להספידו תוך ל' יום לרגל, מפני [שאם] (ש)לא היה ההספד היה משתכח ממנו ברגל, וההספד הוא שגורם לו שלא ישתכח ברגל. אבל אם מת לו מת תוך ל' יום לרגל מותר להספידו בחנם אפילו לשמואל תוך ל' יום, שאין ההספד מעלהו ומותר, דבלאו ההספד נמי אין משתכח ממנו ברגל. והכי איתא בירושלמי [פ"א ה"ה] הדא דתימר בישן אבל בחדש מותר, איזהו חדש בתוך ל' יום לרגל ישן לאחר ל' יום. משמע מן הירושלמי הזה שהלכה כשמואל. וכ"כ הראב"ד ז"ל. ועוד גרסינן בירושלמי יעורר על מתו, איזהו עירור מזכירו בין המתים. ולא יספידנו קודם לרגל ל' יום, זה שהוא עושה לו הספד בפני עצמו.
<h2>דף ח:</h2>
מתניתין. אין חופרין כוכין וקברות במועד אבל מחנכין את [הכוכין]. הפירוש הנכון הוא מה שפירש הראב"ד דקברות היינו טעמא דאסור שהן כבנין, ואיכא בהו טירחא יתירא. וכוכין נמי הוא שעושה כעין מערות תחת הקרקע, ואיכא בהו טירחא יתירא. (ועושין נברכת במועד, הוא כעין הקברות שלנו וי"ל דמתניתין אורחא דמילתא קתני דרך בני אדם לעשות בני אדם כוכין שיהו מזומנין ואין דרך להרחיב או לקצר אלא על הצורך). ומה שפירש הרב אלפסי להקבר בהן אחר המועד, [תימה] דאם כן היאך מחנכין במועד להקבר בהן אחר המועד. [וי"ל דמתניתין אורחא דמילתא קתני, דדרך ב"א לעשות כוכין שיהיו מזומנין ואין דרך להרחיב או לקצר אלא על הצורך. ועושין נברכת במועד, הוא כעין הקברות שלנו].
הא דתנן אבל מחזיר (תו) את גרושתו, דוקא מן הנשואין, אבל גרושת[ו] מן האירוסין אסור להחזיר. והכי איתא בירושלמי [פ"א ה"ז].
ועושה אשה תכשיטיה במועד, אוקימנא בין בילדה בין בזקנה, דאמרי אינשי בת ס' כבת ו' לקל טבלא רהטא.
<h2>דף ט.</h2>
ר' יוחנן בן ערמאי ור' יהודה בן גוים רמו קראי אהדדי, כתוב פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו וכתוב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע, לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. הדור יתבי וקא מבעיא להו, כתוב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים ישוו בה. וכתוב וכל חפצים לא ישוו בה ואפילו חפצי שמים, לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. גרסינן בפרק קמא דקדושין [ל"ב ע"א] אבא אמר השקיני מים ומצוה לעשות, מניח אני כבוד אבא ועושה אני את המצוה, שאני ואבא חייבין במצוה. איסי בן יהודה אומר אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים ילך הוא בכבוד אביו. והלכה כאיסי. וכי תימא אם כן מאי רבותא דתורה, איכא למימר שאני התם שכבוד אביו מוטל עליו, והיא מצוה עוברת, שצריך עתה לשתות. אבל מצוה שאינה עוברת אע"פ שהאחרת אפשר לעשותה ע"י אחרים יכול לבטלה אבל תורה אע"פ שאינה עוברת אינו יכול לבטלה מפני מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. והראב"ד פירש דאורח חיים לגופיה איצטריך, סד"א כיון דתורה אינה אלא לצורך קיום המצות יבטל תורה מפני המצוה, להכי כתב אורח חיים פן תפלס. ובפרק ארבעה אבות נזיקין [ב"ק י"ז ע"א] משמע דלמגמר עדיף ממעשה, לאגמורי לאחרים מעשה דידיה עדיף. ובפירוש רבינו שלמה ז"ל חלוף הדברים.
<h2>דף י.</h2>
מסרגין את המטות. פירוש ואפילו שתי וערב. וכן הלכתא. ירושלמי [פ"ג ה"ג] הדא שיירתא שרי למזבן מינה בחולא דמועדא (אלא) [דכל] עבורי רוחא פסידא הוא. רב שרא ליה לחייא בר אשי למגדל אוהרי בחולא דמועדא, מאי טעמא מעשה הדיוט הוא. אבל איזלי לא מעשה (הדיוט) [אומן] הוא. רבינו שלמה ז"ל פירש אוהרי מצודות קטנות, איזלי מצודות גדולות. והראב"ד פירש אוהרי מצודות דגים עשויות מן הזמורות, אוזלי רשתות של מטוה. מטוה [שמות ל"ה] תרגומו כד עזיל.
דרש רב חמא נוקרין רחים בחולו של מועד. מסתברא דמאן דשרי מוקר רחיא אסר בת עינא, דמעשה אומן הוא. ואיפכא לא מצית אמרת, דאם כן למה ליה לתלמודא למימר דרב הונא סבר ליה כיש אומרים, דילמא כרבנן סבירא ליה ומאי (מדדשין) [מכבשין] בת עינא, אבל מוקר רחיא אסור. והרב ר' משה [פ"ח מהלכ' יו"ט הי"ג] התיר מוקר רחיא ובת עינא.
<h2>דף יא.</h2>
מתניתין. הציר והצנור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנין אותן במועד, ובלבד שלא יתכוין לעשות מלאכתו. ורמינהו עד ימיו של יוחנן כהן גדול היה פטיש מכה בירושלים. אמר רב הונא לא קשיא כאן בדנגרי כאן בדנפחי. מתקיף לה רב חסדא קלא רבה אסיר קלא זוטא שרי, אלא אמר רב חסדא כאן במגלי כאן בחציני, פירוש בחציני מעשה אומן הוא ואסור דבעינן שנוי והשתא דקיימא לן כר' יוסי דאמר לא בעינן שנוי בדבר האבד בין במגלי בין בחציני שרי. איכא דאמרי שרא להו רבא מיזל ומיצד אתויי וממלח משום דבמועד גופיה (מיתדליי) [מתאכלי] אגב איצצא. ואי לא הוו (מתבלי) [מתאכלי] אגב איצצא אסור. ואע"ג דבירושלמי [פ"ג ה"ג] משמע דעבורי רוחא שרי, הני מילי לענין מקח וממכר אבל צידה שהיא מלאכה אסורה, אי נמי צידה שאני משום דכמציאה היא ואסור.
<h2>דף יא:</h2>
תניא כותיה דרב שישא בריה דרב אידי דברים העושין לאבל בימי אבלו וכו' רשב"ג אומר זיתיו הפוכין ואין שם אומן אלא הוא, פשתנו להעלות מן המשרה וצמרו להעלות מן היורה ואין שם אומן אלא הוא, הרי זה יעשה בצנעה, וכן היה רשב"ג אומר אם היה ספר לרבים [או בלן] לרבים והגיע שעת הרגל ואין שם אומן אלא הוא הרי זה יעשה בצנעה. הני תרי מילי דרשב"ג לא כתבם הרב אלפסי, משמע דלית הלכתא כותיה. האריסין והחכירין והקבלנין הרי אלו יעשה, החמרין הגמלין הספנין הרי אלו לא יעשו. רבינו שלמה ז"ל פירש שהאבלין הם אריסין חכירין וקבלנין, הרי אלו יעשו מפני הפסד בעלים. אית דגרסי על ידי אחרים. ואם האבלים הם הגמלין וספנין הרי אלו לא יתחילו בתחלה בימי אבלותם, ואם היו מוחכרין או מושכרין קודם אבלות הרי אלו יעשו. והרב אלפסי פירש האריסין והחכירין והקבלנין בשדה האבל הרי אלו יעשו, החמרין והגמלין והספנין בספינה שלו הרי אלו לא יעשו. והירושלמי [פ"ג ה"ה] מוכיח כדפירש הרב אלפסי, והכי איתא התם, (אריסין וחכירין וקבלנין) [אריסיו וחכיריו וקבלניו] הרי אלו עושין, חמריו גמליו וספניו אין עושין. וכולא מתניתא מפרשא בהדין ארחא. שכירים אפילו בעיר אחרת לא יעשה, פירוש אם היה לאבל שכיר יום אפילו בעיר אחרת אל יעשה מלאכה בקרקע האבל. ולא דמי לאריס, דאריס בדנפשיה קא טרח. היתה מלאכת אחרים בידו אע"פ שקבולת, ולא מבעיא שאינה קבולת. אדרבה קבולת כדידיה דמי. אלא בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה. היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשה, בבית אחר יעשה. הני תרי מילי בתרייתא דמלאכת אחרים בידו או מלאכתו ביד אחרים הם במטלטלין. ולפיכך בבית אחר יעשה מפני שאין המלאכה ניכרת אם היא של אבל, מה שאין כן בקרקע דפרהסיא הוא.
מריון בריה דרבין ובר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה ליה גמלא בהדי הדדי, פירוש פדנא דתורי. איתרע ביה מילתא במר רב אחא בריה ופסקיה לגמליה ולא שדריה. פירוש שלא שלח שורו לחבירו. אמר רב אשי ולאו גברא רבה הוא, נהי דאפסידיה לא חייש אפסידא דאחריני לא חייש, והתניא אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו, אדם חשוב שאני. פירוש והאבל ישלם הפסדו לחבירו, שאין לחבירו להפסיד מפני חשיבותו. מכאן למדנו ששני שותפין שאירע דבר לאחד מהן לא יפסיד [זה] באבלותו של זה. ומאי דאמרינן בירושלמי [פ"ב ה"ה] שכתב [הרב] אלפסי שני אחים שני שותפין שני טבחים שני חנונים שאירע דבר לאחד מהן הרי אלו נועלין חנותן, לאו למימרא שיבטל שותפו לגמרי, אלא לומר שאינו עושה שותפו מלאכה אלא בצנעה. אי נמי התם ליכא פסידא, אבל הכא איכא פסידא. רב אחא שרא להו לאנבוגרי דבי ריש גלותא למעבד עבידתא בחולא דמועדא, אמר כיון דלא שקלי אגרא שרשויי הוא דקא משתרשי [ו]לית לן בה.
<h2>דף יב.</h2>
אמר שמואל מקבלי קבולת במועד בתוך התחום [אסור] חוץ לתחום מותר. אי קשיא לך במאי, אי במטלטלין בתוך התחום אמאי אסור, והא עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי תנן בפרק קמא דשבת [י"ז ע"ב] בכולן ב"ה מתירין עם השמש. אי בקרקעות, והא תנן בפרק קמא דע"ז [כ"א ע"ב] לא ישכור אדם מרחצו לגוי מפני שנקראת על שמו וגוי עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים. ואמרינן בגמרא מרחץ הוא דאסור, דאריסותא למרחץ לא עבדי אינשי אבל שדה מותר דאמרי אריסא אריסותא קא עביד. ואם כן בתוך התחום אמאי אסור. והפירוש הנכון בזה הוא, דבקרקעות [מיירי], ושאני דין קבולת מדין קבלנות ואריסות, דאילו קבלנות ואריסות נוטלין חלק בפירות, האריס נוטל למחצה לשליש ולרביע, והקבלן כל הפירות שלו. ולפיכך שרי דבדנפשייהו קא טרחי. אבל קבולת הוא ששכר בעל השדה אדם אחד לחרוש ולזרוע את שדהו ואתן לך כך וכך בשנה, וכל הפירות הרי הם מבעל השדה. ולפיכך בתוך התחום אסור. ואפילו הכי חוץ לתחום מותר בשבתות וימים טובים. ולא אמרינן בקבולת קרקע כדידיה דמי. ויש מפרשין אותה בקבלנות בנין דליכא פירות. וזה הפירוש קבלתי מאבא מרי ז"ל. וכן כתב הרב בעל המאור. ויש מפרשין אותה באבל דחמיר משבתות וימים טובים. ודקאמר אבל בחולו של מועד אסור, הוא הדין בחול. אלא איידי דאמר שבתות וימים טובים אמר חולו של מועד. והקשה הרב בעל המאור על זה הפירוש מאי דאמרינן אבל בחולו של מועד אסור, והלא אין אבלות בחולו של מועד. ואני תמה מאד על התימה שלו, שהרי אמרו דברים שבצנעה נוהג. ועוד מפני מה אמרו אין אבלות במועד, מפני כבוד הרגל, ובהיתר מלאכה מה כבוד הרגל איכא.
<h2>דף יב:</h2>
הא דתניא אם אין לו מה יאכל קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן ובלבד שלא ידוש בפרות, פירשוה בירושלמי הדא דתימא במספיק ליחיד, אבל מספיק לרבים אפילו בפרות. תניא טוחנין קמח במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור. ואם טחן והותיר הרי זה מותר וכו' ובלבד שלא יערים. ורמינהי מטילין שכר במועד לצורך המועד אחד שכר תמרים ואחד שכר של שעורים, ואע"פ שיש לו מן הישן מערים ושותה מן החדש. תנאי היא, דתניא אין מערימין בכך, משום ר' יוסי בר' יהודה אמרו מערימין. אמר רב חננאל אמר רב קוצץ אדם דקל בחולו של מועד אע"פ שאינו צריך אלא לנסורת שלו. לייט עלה אביי. ואפילו הכי הלכתא כרב חננאל דהא רב אשי עבד עובדא כותיה.
<h2>דף יג.</h2>
אין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא לבית שבחצר. כתב הראב"ד ז"ל, ירושלמי [פ"ב ה"ד] אין מפנין מדירה נאה לדירה נאה ולא מדירה כעורה לדירה כעורה, ואין צריך לומר מדירה נאה לדירה כעורה. אבל בתוך שלו אפילו מדירה נאה לדירה כעורה שמחה היא לאדם שהוא דר בתוך שלו. נראה לי דכי האי גונא אפילו מחצר לחצר [מותר לדעת הירושלמי. ומאי דאסר בגמרא דילן מחצר לחצר] כגון משלו לשלו או משל אחרים לשל אחרים. אבל משל אחרים לשל עצמו הכל מותר. עוד כתב הראב"ד, מחפין את הקציעות בקש, ירושלמי [רב] כהנא אמר אית מילין במועד קשים מן נגעים ואהלות, תמן אמר רב ירמיה בשם רב פורסין מחצלת על גבי שפוף של לבנים בשבת, וכה אמר הכין. רבנן דקסרי בשם ר' יעקב בר אחא לקצר מן הקרקע ביניהון רבנן אמרי קוצר ומחפה. ר' יהודה אומר לא יקצר אלא עבה. משמע מהאי גירסא דהיכא דאיכא קש שהוא תלוש מותר לחפות ואפילו לר' יהודה, שאינו אלא כפורס עליהן מחצלת, שהרי הקש ראוי במועד לכל דבר.
<h2>דף יג:</h2>
תניא דשושי חלקא טרגיס טיסני דוששין בצנעה לצורך המועד, ר' יוסי אומר דוששי צפורי הן החמירו על עצמן שלא היו דוששין כל עיקר. מאי חלקא טרגיס וטיסני, אביי אמר חלקא חדא לתרתי טרגיס חדא לתלת טיסני חדא לארבע.
<h2>דף יד.</h2>
בעי ר' זירא אבדה לו אבדה ערב הרגל מהו, כיון דאבדה לו אבדה אנוס הוא, או דילמא כיון דלא מוכחא מילתא לא. אמר ליה אביי יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי ביתות מותרין. ולטעמיך הא דאמר ר' (יוסי) [אסי] אמר ר' יוחנן מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחולו של מועד יאמרו כל הסריקין אסורין וכו'. הא איתמר עלה (אוירו) [איזורו] מוכיח עליו. מר בר אשי מתני הכי, בעי ר' זירא אומן שאבדה לו אבדה ערב הרגל מהו, כיון דאומן הוא מוכחא מילתא או דילמא כיון דלא מוכחא מילתא כי הנך לא, תיקו. כתב הראב"ד. ירושלמי [פ"ג ה"א], ר' יודה כדעתיה דאמר אסור לפרש בים הגדול. מעתה כהן שיצא לחוצה לארץ הואיל ויצא שלא כרצון חכמים יהא אסור לגלח, כהדא חד כהן אתא לגבי דר' חנינא אמר ליה מה אני לילך לצור לחלוץ או ליבם, ואסר ליה. מעתה לפום הסוגיא הזו מה שאמרו לשוט דברי הכל אסור, אינו אלא ביוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ, אבל מארץ [ישראל] לארץ [ישראל] או מחוצה לארץ לחוצה לארץ כיון דברשות הוא הכל מותר.
<h2>דף יד:</h2>
אבל אינו נוהג אבלותו ברגל, אי אבלות דמעיקרא אתי [עשה] דרבים ודחי עשה דיחיד. וכי תימא היכי משכחת לה אבלות דמעיקרא שיהא בו אבלות מן התורה ברגל. והא דאורייתא אינו אלא ביום ראשון ואינו תופס לילו. הכי קאמר אפילו למאן דאמר יום ראשון תופס לילו, דאנינות לילה דאורייתא, אפילו הכי אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. כך פירש הרב אלפסי ז"ל במסכת ברכות [ט"ז ע"ב]. ופסק כמאן דאמר אנינות לילה דרבנן. ואנו רגילין לפרש דבר זה באבלות שלשים שהוא תספורת, והוא מדאורייתא כדכתיב ראשיכם אל תפרעו, הא אחר שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה, וילפינן [י"ט ע"ב] פרע פרע מנזיר, והכי קאמר אי אבלות דמעיקרא כגון שמת לו מת קודם הרגל ח' ימים, אינו נוהג אבלותו ברגל, ומותר לגלח ערב הרגל, דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. וכן פירש הראב"ד.
כתב הרב אלפסי דכל תיקו (דמועדא) [דמנודה] לקולא. ומסתברא דחד מינייהו על כרחין לחומרא, והוא רחיצה או נעילת הסנדל, דתניא בפ"ק דתענית, ומייתינן לה הכא, כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר, כשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר. הא כיצד יצא לדרך נועל נכנס לעיר חולץ. כשאמרו אסור לרחוץ לא אמרו אלא כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו מותר. וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. קתני בהא מתניתא תלת מילי, מלאכה ונעילת הסנדל ורחיצה. ועלה קתני וכן אתה מוצא במנודה. (ואפי') [ואפשר] למפשט מהא מתניתא דמנודה אסור בכולן, דאמרינן מאי לאו אכולהו, לא אשארא. ועל כרחך אמלאכה לא קאי וכן אתה מוצא במנודה, דהא תניא מנודה נשכר ונשכרין לו. על כרחיך או אנעילת הסנדל או ארחיצה קאי. אלמא חדא מינייהו לחומרא. ומיהו לא מכרעא אהי מינייהו קאי. ומסתברא דתרוייהו לחומרא (ד)כיון דעל כרחין חדא מינייהו לחומרא, ופשטא (מ)[ד]ברייתא דקתני וכן אתה מוצא במנודה אכולהו קאי. אע"ג דדחינן לה אשארא, כיון דעל כרחין אחדא מינייהו קאי, תרוייהו לחומרא. ועוד שהרי מצינו בר' אליעזר, שר' עקיבא הודיעו וחלץ מנעליו, אלמא אסור בנעילת הסנדל. ומכל מקום יש לבעל [דין] לחלוק ולומר דברחיצה מותר.
<h2>דף יח.</h2>
הא דאמר רב בגנוסטר אסור, מסתברא כל ל' יום קאמר, דהא קתני בברייתא כשם שאמרו אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים בימי אבלו, אלמא צפרנים דומיא דלגלח שהוא ל'. ואפסיקא הלכתא כר' יוסי שמתיר בשיניו. אבל בגנוסטר אסור דומיא דגלוח. כתב הראב"ד ז"ל, אמר אביטל ספראה משמיה דרב שפה מזוית לזוית הנחה כל מה שמעכבת. פירוש מזוית לזוית, זהו כל שלמעלה מפתיחת הפה, הנחה זהו מה שהוא מכאן ומכאן חוץ לפה. וקרי ליה הנחה, מפני שהוא צריך להניחו שלא יגלח אותו במועד אלא מה שהוא מעכב עליו, שאם היה ארוך הרבה ונכנס לתוך פיו יגלח ממנו מה שמעכב עליו. אבל השפה יגלח בין מה שהוא מעכב בין מה שאינו מעכב. ר' [אמי] אמר ובשפה נמי כל שמעכבת. פליגא אדרב ואמר שאפילו השפה אינו יכול לגלח אלא מה שמעכב ממנה. אמר רב נחמן בר יצחק ולדידי כל שהו נמי כשפה המעכבת דמי לי משום דאנינא דעתאי. כך מצאתי הנוסחא בהלכות גדולות. הילכך כיון דר' אמי פליג אדרב, והוא בתרא, הלכתא כותיה. והא דאמרינן בקשו ממנו שפה והתיר להם, דוקא במועד, אבל באבל אסור דתניא באבל רבתי [שמחות פ"ז] לתספורת כיצד אסור בנטילת שער, אחד ראשו ואחד זקנו ואחד כל שער שבו. וראיה לדבר ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך לא עשה שפמו. כל זה כתב הרב ז"ל.
<h2>דף יט.</h2>
ת"ר כותב אדם תפלין לעצמו, ולאחרים בטובה דברי ר' מאיר, ר' יהודה [אומר] מערים ומוכר את שלו וחוזר וכותב לעצמו, ר' יוסי אומר כותב ומוכר כדי פרנסתו אם אין לו מה יאכל. אלמא אע"פ שיש לו מה יאכל מוכר כדי פרנסתו מפני מצות תפלין. ואין להביא ראיה מזה שיהא חולו של מועד זמן תפלין, דכיון דמוכר הוא לאחרים, אם לא יכתוב במועד אין לו פנאי בליל מוצאי יום טוב לכתוב תפלין הרבה לאחרים, ומתבטלין ממצות תפילין. ומהאי טעמא נמי איכא למימר דשרו ר' מאיר ור' יהודה לעצמו, מפני שמוכר גם כן לאחרים, בטובה לר' מאיר, ובהערמה (דר') [לר'] יהודה. אלא [ד]לר' מאיר ור' יהודה לא צריכינן להאי טעמא, דבפרק המוצא תפלין [ערובין צ"ו ע"ב] תניא בהדיא דסבירא להו שבת זמן [תפלין] הוא. ירושלמי [פ"ג ה"ד], חד בר נש אוביד תפלוי במועדא, אתא לגבי ר' חיננא, [ושלחיה לגבי ר' אבא בר נתן], אמר ליה הב ליה תפלין (ואזול) [וזיל] וכתב לך, אמר ליה רב זיל כתב ליה. מתניתא פליגא על רב כותב אדם תפלין לעצמו אבל לאחר לא, ופתר ליה בכותב להניח. וכן בציצית לטליתו איתא התם כי האי גונא. משמע מהא דחולו של מועד זמן תפלין הוא.
<h2>דף כ:</h2>
אמר ר' יוסי בר' אבין שמע שמועה קרובה ברגל ואחר הרגל נעשית רחוקה, עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד. שמעינן מהא שאם מת לו מת קודם הרגל ח' ימים ולא שמע, אין הרגל מבטל לא גזרת ז' ולא גזרת ל', דהא הכא כיון שלאחר הרגל נעשית רחוקה, כבר מת קודם הרגל כ"ג ימים, ומשום [ד]לאחר הרגל נעשית רחוקה הוא שאינה נוהגת אלא יום אחד, אבל אם אין לאחר הרגל נעשית רחוקה נוהג ז' ול'. אלמא אין הרגל מבטל לא גזרת ז' ולא גזרת ל' במי שלא שמע. וטעמא דמילתא שאין הרגל מבטל אלא [ב]מי שנהג קצת אבלות, שכבוד הרגל מפסיקו. אבל במי שלא נהג קצת אבלות אין הרגל מפסיקו. והיכא דנהג מקצת ז' ולא כל ז' אין הרגל מבטל גזרת ל', דאמרינן יום אחד לפני החג וחג ושמיני של חג הרי כאן כ"א יום. ושמיני של חג אמאי לא בטל גזרת ל', אלא לאו שמע מינה שאין הרגל מבטל גזרת ל' אלא למי שעשה גזרת ז', אבל מי שלא עשה גזרת ז' אע"פ שעשה מקצתה אין הרגל מבטל גזרת ל'. וטעמא דמילתא (דהכל) [דרגל] חד גזרתא מבטל, או גזרת ז' או גזרת ל', תרתי גזרתא לא מבטל. ועוד אמרו יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן י"ד יום, מכדי יום הכפורים וסוכות סמיכי ליה למה ליה (למי ניימא) [למנינא] די"ד יום, והרי יום הכפורים סמוך לו שיבטל ממנו גזרת ל'. אלא לאו שמע מינה אין הרגל מבטל גזרת ל' אלא למי שנהג גזרת ז', אבל מי שלא נהג גזרת ז' אע"פ שנהג מקצתה אין הרגל מבטל גזרת ל', ואע"פ שנהג מקצת ל' כגון זה שנהג גזרת ל' מראש השנה ועד יום הכפורים אסור לגלח ערב יום הכפורים. והרב בעל המאור [בשלהי מכלתין] התיר בזה לגלח ערב יום הכפורים, כיון שנהג מקצת ל'. וקשיא לי אם כן מנינא די"ד יום למה לי, אלא לאו ש"מ אסור לגלח ערב יום הכפורים אע"פ שנהג מקצת ז' או מקצת ל', כיון שלא נהג כל ז'. והיכא דשכיב ליה שכבא ערב החג ושמע שמועה י' ימים אחר החג, איכא לעיוני אי הוה כשמועה רחוקה או לא. מי אמרינן כיון דאמר רבינא יום אחד לפני החג [וחג] ושמיני של חג הרי כאן כ"א יום, וזה שמע י' ימים אחר הרגל, הויא שמועה רחוקה. או דילמא אין ערב הרגל והרגל עולין אלא למי שנהג קצת אבלות, אבל זה שלא נהג קצת אבלות לא. ומסתברא לאסור, דערב הרגל מאי טעמא חשבינן ליה כשבעה, מפני שהרגל מבטל גזרת שבעה וכאילו נהג שבעה דמי, אבל זה שלא נהג אבלות כלל ולא ידע מה נחשוב ערב הרגל כשבעה, וכיון דערב הרגל לא חשבינן ליה כשבעה הרגל נמי לא חשבינן ליה כשבעה. והראב"ד כתב בערב הרגל שלא יעלה (לא) [לז'] למי ששמע שמועה אחר הרגל, אבל הרגל עצמו אע"פ שאינו אלא יום אחד כעצרת וראש השנה ויום הכפורים עולין לו לשבעה. ומאן דשמע שמועה רחוקה על אביו ועל אמו קורע, על שאר מיתי מצוה אינו קורע. והראב"ד ז"ל כתב דאפילו על אביו ועל אמו אינו קורע, ופשטא דשמעתא לא משמע כותיה.
ומתאבל על (אחות) [אחותו] נשואה מאמו. והא דתניא הוסיפו עליהן וכו' ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו, הכי קאמר בין מאביו שלא מאמו ובין מאמו שלא מאביו. ובדין הוא דלא צריך למתני מאביו, אלא הא קא משמע לן דאפילו מאביו צריך תוספת, שאין מתאבל עליהן מן התורה. ולעולם פירוש מאמו שלא מאביו מתאבל עליה מדרבנן. דאי לא תימא הכי למה לי למתני בין מאביו בין מאמו, לתני מאביו ומאמו. וכי תימא להכי לא תנא מאביו ומאמו לאשמועינן דאפילו מאביו בלחוד מתאבל עליה. אם כן ליתני ואחותו נשואה מאביו, ובין מאביו ובין מאמו למה לי, אלא לאו שמע מינה כדפרישנא. ויש מקומות שנוהגין היתר באחותו נשואה מאמו. ואני כתבתי מה שקבלתי מאבא מרי ז"ל.
<h2>דף כא.</h2>
הא דתנן אלו מכבסין במועד וכו'. ירושלמי [פ"ג ה"ב], כלי קטן הרי הוא כמי שאין לו אלא חלוק אחד. ואלו דברים שאבל אסור בהן. אסור במלאכה וברחיצה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואסור לקרות בתורה וכו'. מדקתני תורה בהדי הנך משמע שכל ז' אסור לקרות בתורה. והיינו דלא קתני תפלין בהדי הנך מפני שאינו אסור אלא יום ראשון.
<h2>דף כא:</h2>
ת"ר ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהן ממקום רחוק מונה לעצמו, מכאן ואילך אפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו. ר' שמעון אומר אפילו ביום שביעי בא ממקום קרוב מונה עמהן. והלכתא כר' שמעון, והוא שמצא גדול הבית בבית, אבל לא מצא גדול הבית בבית אפילו תוך ג' מונה לעצמו. וביום השביעי שהוא מונה עמהן דוקא כגון שבא ומצא מנחמין בבית. אבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו. ת"ש דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אפילו הלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהן. והתניא לעצמו, לא קשיא הא דאתא בגו ג' הא דלא אתא בגו ג'. כדאמר להו רב לבני השלבני דאתו בגו ג' לימנו בהדייכו דלא אתו בגו ג' לימני לעצמו. פירוש גדול הבית, כמה דאת אמר והוא נכבד מכל בית אביו. ופירוש הלך גדול הבית לבית הקברות, כגון שהלך לשם לאחר שנקבר המת, והלך לשם גדול הבית להספידו או לדבר אחר. וזה שאינו גדול הבית בא אצל האבלים ולא מצא גדול הבית בבית, שהרי הלך לו לבית הקברות. וקא מיבעיא ליה אי חשבינן לגדול הבית (כלומר) כאילו הוא בבית, וזה האחר שאינו גדול הבית מונה עמהן. או דילמא כיון שהלך לו לבית הקברות אין גדול בית בבית, וזה האחר שאינו גדול הבית מונה לעצמו. ת"ש דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אפילו הלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהן. והא תניא לעצמו, לא קשיא הא דאתא בגו ג' הא דלא אתא בגו ג'. פירוש דאתא גדול הבית בגו ג' זה האחר מונה עמהן. דלא אתא גדול הבית בגו ג' אע"פ שזה האחר אתא בגו ג' מונה לעצמו. והרב אלפסי ז"ל לא כתב מכל זה כלום, דכיון דקיימא לן כר' שמעון לא שני לן בין אתא בגו ג' לאתא לבתר ג'. ויש לומר דלענין זה שני ליה לר' שמעון בין אתא בגו ג' לדאתא לבתר ג'. מכל מקום נקשי' מיניה דהיכא דאתא בגו ג' מונה עמהן. ולדעת הרב אלפסי ז"ל אפילו ביום שביעי.
והראב"ד כתב כך. כך אנו מפרשין, מי אמרינן כיון שהוא עוסק בעסקי המת שדינן ליה בתרייהו, דכיון שיצא מפתח ביתם מונין מיד הוא והם אע"פ שלא נסתם הגולל עדיין. או דילמא כיון שהוא גדול הבית לעולם לא יהיה להם טפלה. לא קשיא הא דאתא בגו ג' הא דאתא בתר ג'. פירוש דגדול שהלך לבית הקברות חשבינן ליה כמי שאינו גדול שהוא במקום אחר מפלגינן בין ג' לאחר ג'. מיהו בין מקום [קרוב] למקום רחוק לא מפלגינן, דאפילו הוי יותר מעשרה פרסי מונה עמהם. מאי טעמא דהכא שליחא לא צריך לשדורי ליה ולאודועיה. הילכך אי הוי נמי טפי מעשרה פרסי כי מטי בהדייהו בגו ג' מני בהדייהו. כי הא דאמר רבא לבני הוצל דאתו בגו ג'. בני הוצל קוברים מתיהם בעיר אחרת, ופעמים שהיו שוהים בחזרה מפני שבוש הדרכים. נראה לי דכל האי סוגיא הלכתא היא, אע"ג דקבעינן הלכתא כר' שמעון דאמר אפילו ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהן והכא מפלגינן בין ג' לאחר ג', לא פליגא (מד) אדר' שמעון, דבגדול שהלך עם המת לבית הקברות קא מיירי הכא, ואפשר דגדול לא הוי טפלה לשאר אחי לממני בהדייהו אלא (הכא) [היכא] דמטי להו בתוך ג', אבל אם היה גדול הבית בבית והקטן בא ממקום אחר בין שבא מבית הקברות בין שבא ממקום אחר מונה עמהן ואפילו ביום שביעי. מיהו בא ממקום אחר בעינן שיבא ממקום קרוב. אבל בא מבית הקברות אפילו ממקום רחוק מונה עמהן. ירושלמי [פ"ג ה"ה], הרי שמוליכין אותו ממקום למקום, כגון אלו דקסרין דקוברין בבית שרי (איתנאי) [אית תנאי] אילין. (שכן מכין מי שיצא) שכאן מונין משיצא המת ואילין [ששם] מונין משיסתום הגולל. ר' שימון בשם ר' יהושע בן לוי הכל הולך אחר גדול המשפחה. מהו אחר גדול המשפחה, ר' יעקב בר' אחא בשם ר' יסא לחומרא שאם היה גדול משפחה כאן אלו ואלו מונין משיצא המת ואם היה גדול המשפחה שם אלו ואלו מונין משיסתום הגולל. ואם אין גדול המשפחה [לא] שם [ולא כאן], שבכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתום הגולל. למדנו מכאן כי סתימת הגולל היא אותה האבן שנותנין על הקבר, על שם וגללו את האבן. אי נמי אותו הנסר שקובעין עליו בתוך הקבר. ולא סתימת הארון שעמו בבית, כמו שראיתי לקצת המפרשין. מכל מקום סוגיא זו חולקת עם הסוגיא שלנו. כל זה כתב הרב ז"ל. ולדידי מסתבר שסתימת הארון שעמו בבית הוא סתימת הגולל. ומן הירושלמי אין להביא ראיה, דדילמא בדליכא ארון אלא שהביא אותו במטה.
<h2>דף כב:</h2>
ירושלמי [פ"ג ה"ח], ר' שמואל בר אבדימי דמכת אמיה תמניא יומי מקמי מועדא אתא שאיל לר' מונא, אמר ליה כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיקו ברם הכא עד (שיגלח) [שישלח] פרע או [עד] שיגערו בו חביריו. ומשמע מהא שאין הרגל מבטל גזרת יגערו בו חביריו. ומסתברא הני מילי בשמת אביו תוך ל' יום לרגל, אבל אם מת קודם ל' לרגל הרגל מבטלו מקל וחומר, אם ל' שהוא מן התורה מבטל, יגערו בו חביריו שאינו אלא מדרבנן לא כל שכן.
<h2>דף כג.</h2>
הא דתניא כל ל' יום לגיחוץ, מפרש באבל רבתי [שמחות פ"ז] ובירושלמי [פ"ג ה"ה] אפילו כלי פשתן [אסור]. ואע"ג דאמרינן במסכת תענית [כ"ט ע"א] כלי פשתן אין בהן משום גיחוץ, הני מילי לכבס ולהניח, אבל לכבס וללבוש אסור. מה שאין כן בכלי צמר, שאפילו לכבס ולהניח אסור כדאיתא התם. והכא גבי אבל מותר (לכבס) [לגחץ] בתוך ל' ולהניח, ולא אסרו אלא ללבוש. ובאבל רבתי [שמחות פ"ז] תניא בהדיא מותר להוליך כלים לגיחוץ בתוך ל' יום. וכתב הראב"ד ז"ל שבירושלמי [פ"ג ה"ה] מפרש שעל אביו ואמו אסור ללבוש כלים מגוחצים עד י"ב חדש. ובאבל רבתי עד שיגיע [רגל] ויגערו בו חביריו. והא דאמרינן במסכת תענית גיחוץ שלנו ככבוס שלהן, איכא לעיוני אם כן יהא גיחוץ שלנו מותר לאחר ז' ככבוס, דהא אינו אסור בתכבוסת אלא בתוך ז'. ואיכא למימר שלא אמרו גיחוץ שלנו ככבוס שלהן אלא לגחץ ולהניח, אבל ללבוש אסור. אי נמי יוצאין מתחת המכבש (שאם) [שאני], (הגיחוץ) [דגיחוץ] שלנו ושלהם אחד הוא כיוצא מתחת ידי מכבש. ובכלי פשתן נמי איכא למימר יוצא מתחת ידי מכבש שאני.
בני יהודה ובני גלילא הני אמרין יש אבלות בשבת. פירוש יש לו לנהוג מקצת אבלות בשבת, כגון דברים שבצנעה. והני אמרין אין אבלות בשבת, דרשות הוא. ואתיא כשמואל דאמר לקמן פח"ז חובה נת"ר רשות, ואמרינן עלה לימא כתנאי מי שמתו מוטל לפניו וכו'. (מד)תשמיש המטה איכא בינייהו, דרשב"ג סבר חייב בתשמיש המטה, דאין אבלות בשבת, ותנא קמא סבר יש אבלות בשבת, דכיון דפטור אלמא משום אבלות הוא, ואיסורא נמי איכא. וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל דאליבא דרבנן אסור בתשמיש המטה. דכיון דסבירא להו יש אבלות בשבת בודאי איסורא איכא. ותלמודא דקא דחי דילמא לא היא, ומוקים טעמייהו דרבנן מפני שמתו מוטל לפניו. ומכל מקום פירושא דמילתא דרבנן כדקס"ד מעיקרא היא, דאיכא איסורא נמי (איכא). ולית הלכתא [כרשב"ג], דגרסינן בפ"ק דכתובות [ד' ע"א] אמר מר כל אותן [הימים] הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים מסייע ליה לר' יוחנן דאמר אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג. וק"ו הדברים. מה מועד שמפסיק ואינו עולה חייב לנהוג בו דברים שבצנעה שבת לא כל שכן. ובשלהי האי שמעתא [כ"ד ע"א] נמי אמרינן אביי אשכחיה לרב יוסף דקא פריס סודרא ארישיה וקא אזיל ואתי בביתיה, אמר ליה לא סבר לה מר אין אבלות בשבת, אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן דברים שבצנעה נוהג. ופירושו חייב לנהוג. ומיהו מצינו לפרושי על דרך רשות. אלא ההיא דכתובות מוכחא על כרחין דלר' יוחנן (ש)חייב לנהוג דברים שבצנעה. והכא נמי ר' יוחנן הוא. ואע"ג דאמר ר' לקמן הא אמרת פריעת הראש חובה לא שנו אלא שאין מנעלים ברגליו אבל יש לו מנעלים ברגליו [מנעליו] מוכיחין עליו, והא מנעלים דדברים שבצנעה הם כדקאמר שמואל נת"ר רשות, ואי לר' יוחנן חייב לנהוג דברים שבצנעה היאך היו לו מנעלים ברגליו. איכא למימר שאני מנעלים דכיון דבחול גופא איכא דנעיל ואיכא דחליץ לא דברים שבצנעה הם ולא דברים שבפרהסיא הם. של צנעה לא הוו דלא חזו ליה אינשי כד עיילי לגביה (קמ"ל) [של] פרהסיא נמי לא הוו דאיכא אינשי דלא מסיימי מנעלי בחול. וכיון דלאו דברים של צנעה ולאו דברים של פרהסיא הן הוה ליה רשות. אבל לעולם דברים שבצנעה חייב לנהוג. ועוד יש לומר דר' יוחנן לדבריו דשמואל קאמר דאמר נת"ר רשות. והאידנא דנהגו לנעול את המנעל בשבת, משום דעבידי כולי עלמא דסיימי מסאניהון. אי נמי ר' יוחנן סבירא ליה דנעילת הסנדל כפח"ז היא וחובה, ופליג אדשמואל.
<h2>דף כד:</h2>
הא דתנן אין קורעין אלא [קרוביו] של מת, מפרשי לה הגאונים ובירושלמי בחולו של מועד. ואע"ג דאבלות [לא] נהגא קריעה נהגא, דבעינן קריעה בשעת חמום. ואי חכם הוא או אדם כשר או קאי בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע במועד, וכל שכן בשאר ימים. ודוקא בין מיתה לקבורה, אבל לאחר קבורה לא מחייב אלא בחכם. והיינו דאמרינן כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה [כ"ה ע"א], אע"פ שהיה אדם כשר. ועוד יש לומר דבאדם כשר בקריעה כל דהו סגיא, אבל בחכם הכל קרוביו וחייבין [בקריעת] טפח. וברב ספרא לא קרעו אלא כל דהו.
<h2>דף כו.</h2>
הא דתנן אלו קרעים שאין מתאחין על אביו ואמו ורבו שלמדו חכמה תניא על זה, לא הושוו אלא לענין אחוי לבד. [לבר] מנשיא שחולצין עליו, וקורעין עליו מבחוץ ולא מבפנים. וש"מ שאינו קורע עליהן אלא בגד העליון לבד מאביו ואמו.
<h2>דף כו:</h2>
הרב אלפסי ז"ל פסק כמאן דאמר עד היכן הוא קורע עד טבורו. ומסתברא דהלכה כיש אומרים דאמרי עד לבו, דר' יהודה בן בתירא כותיה סבירא ליה. והיינו דקאמר לפי שאינן בתוספת, כיון דקרע אביו ואמו הוא עד לבו, אין יכול להוסיף עוד עליו. כיש אומרים דאמרי בשתכפוהו אבליו זה אחר זה אינו קורע אלא עד לבו, וכיון דקרע על אביו ואמו עד לבו אינו יכול להוסיף עוד עליו. וכי תימא יקרע טפח תחלה על אחיו ואחותו ויוסיף עוד עד לבו על אביו ואמו (עד לבו). היינו דקאמר לפי שאינן בתוספת, דכיון דשמועת אביו ואמו שמע מיחייב לקרוע על אביו תחלה עד לבו, ושוב אינו בתוספת. ועוד שאין זה כבוד אביו להקדים קריעת אחיו לקריעת אביו, ושיהיה קריעת [אביו] תוספת לקרע אחיו. והא דתניא ברישא, אמרו לו מת אביו וקרע מת בנו והוסיף, תרגומא אליבא דיש אומרים שהוסיף ב' אצבעות ויוסיף על בנו והרב ר' יצחק בן גיאת הלך בדרך זה, דר' יהודה בן בתירא סבירא ליה כיש אומרים. ילכו מחיל אל חיל יראה אלהים בציון.
<h2>דף כז.</h2>
תניא ישן על גבי מטה על גבי כסא על גבי אודייני, גדולה מכולן ועל גבי קרקע, לא יצא, אמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה. פירוש לא קיים כפיית המטה בשינה זו אם לא כפה מטותיו. אבל אם כפה מטותיו יש לו לישן אם ירצה על גבי אודייני או על גבי קרקע או על גבי כסא. והרב ר' משה ז"ל כתב [פ"ח מהלכ' אבל הי"ח] שאין לו לישן אלא על גבי מטה כפויה. ירושלמי, תני בפונדק אין מחייבין אותו לכפות, דלא לימרון חרש הוא, פירוש מכשף.
<h2>דף כט.</h2>
אמר ר' לוי כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש זוכה ומקבל פני שכינה [שנאמר] ילכו מחיל אל חיל (יראו) [יראה] אל אלהים בציון. השם יזכנו לראות בנחמת ציון אמן.
